בריתו של אלוהים עם העם היהודי אינה ניתנת לביטול

התנועה האברהמית בעיראק

דבריו של המלומד הסוני אבו מוסא אל־עיראקי, בהשתתפות המורה טום וגנר

מחקר: בריתו של אלוהים עם העם היהודי אינה ניתנת לביטול

הקוראן אומר:

״והורשנו לעם אשר דוכא את מזרחי הארץ ומערביה אשר בירכנו בהם, והושלמה מילתו הטובה של ריבונך על בני ישראל בשל סבלנותם; והשמדנו את אשר פרעה ועמו היו עושים ואת אשר היו בונים.״

(אל־אעראף 7:137)

מסע של תקווה מארצו של אברהם, עיראק, אל ברית של שלום ודו־קיום יהודי–נוצרי–מוסלמי

ממסופוטמיה יכולה לצאת בשורה חדשה למזרח התיכון: בשורה המחזירה למרכז את משמעות הברית האלוהית, קוראת מחדש את היחסים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים הרחק משנאה ומסכסוך דתי, ומחפשת דרך שבה המורשת האברהמית תשמש בסיס להיכרות, דו־קיום, שלום ואהבה.

לפי הפרסום שנמסר, חזון זה מגיע ברגע בעל משמעות מיוחדת עם מסמך הוותיקן ״מסע של תקווה: שישים שנות דיאלוג בין־דתי״ בספטמבר 2026. הפרסום מציג את המסמך כהמשך למסלול הדיאלוג עם יהודים, מוסלמים ובני דתות אחרות, וכמי שמדגיש במסגרת התאולוגיה הנוצרית כי בריתו של אלוהים עם העם היהודי אינה ניתנת לביטול, ובה בעת קורא לבניית גשרים, להעמקת האחווה ולהפיכת הדיאלוג הדתי לשיתוף פעולה מעשי למען השלום.

הפרסום אינו מציג זאת כהכרזה על ברית דתית חדשה המאחדת יהודים, נוצרים ומוסלמים לדת אחת. הוא מבחין בין עמדה תאולוגית נוצרית ביחס לעם היהודי לבין המסגרת האמונית הייחודית לאסלאם, שבה אברהם, משה, בני ישראל, הנביאים והכתבים השמימיים תופסים מקום מרכזי.

מכאן נקודת המפגש: אין צורך לאחד אמונות, אלא לבנות שלום בין בני מסורות הקשורות באברהם.

אברהם: נקודת מוצא משותפת

אברהם בקוראן אינו דמות שולית, אלא אחד מסמליו הגדולים של המונותאיזם.

״אכן אברהם היה אומה, צייתן לאלוהים, חניף, ולא היה מן המשתפים; מודה על חסדיו. הוא בחר בו והדריכו לדרך ישרה.״

(א־נחל 16:120–121)

הקוראן מציב את אברהם בלב הזיכרון הרוחני והאמוני. בעיני הפרסום, מעמד זה יכול להפוך בזמננו לגשר תרבותי בין המסורות האברהמיות בלי לבטל את ההבדלים התאולוגיים ביניהן.

הברית במבט הקוראני

אם מסמך הוותיקן מוצג כמדבר על אי־ביטולה של ברית אלוהים עם העם היהודי בתאולוגיה הנוצרית, הרי שמושג הברית נוכח בעוצמה גם בקוראן.

״בני ישראל, זכרו את חסדי אשר הענקתי לכם, וקיימו את בריתי ואקיים את בריתכם, וממני בלבד יראו.״

(אל־בקרה 2:40)

בקריאה זו הברית נעשית אחריות מוסרית ורוחנית הנובעת מן המחויבות האלוהית, ולא הסכם שאפשר לזנוח כאשר הנסיבות משתנות. כאן נפתח מרחב חשוב לדיאלוג בין המסורות האברהמיות: ברית פירושה נאמנות, ונאמנות היא יסוד לאמון.

בני ישראל, הכתב והנבואה

הקוראן מזכיר את החסדים שניתנו לבני ישראל ואת הכתב, המשפט והנבואה שנמסרו להם.

״ואכן נתנו לבני ישראל את הכתב, את המשפט ואת הנבואה, ופרנסנו אותם מן הטובות והעדפנו אותם על העולמים.״

(אל־ג׳את׳יה 45:16)

״ועשינו מהם מנהיגים המדריכים בצוונו כאשר היו סבלניים והיו בטוחים באותותינו.״

(א־סג׳דה 32:24)

ועל התורה נאמר:

״אכן הורדנו את התורה ובה הדרכה ואור.״

(אל־מאאידה 5:44)

הקוראן מזכיר גם רבים מנביאי בני ישראל, ובהם משה, אהרן, דוד, שלמה, זכריה ויוחנן. הטקסט שנמסר לפרסום מציין כי 16 מתוך 25 הנביאים הנזכרים בקוראן קשורים להיסטוריה נבואית זו, ומתאר זאת ככ־60 אחוז.

לפיכך, לפי הפרסום, היהדות בזיכרון הקוראני אינה זרה לסיפור ההתגלות האלוהית, אלא קשורה להיסטוריה ארוכה של נבואה שבה האסלאם מכיר.

״לא כולם שווים. מבין אנשי הספר יש קהילה ישרה הקוראת את פסוקי אלוהים בשעות הלילה ומשתחווה; מאמינים באלוהים וביום האחרון, מצווים על הטוב, אוסרים את הרע וממהרים למעשים טובים.״

(אל־עמראן 3:113–114)

השילוב בין חסד וצדק יכול, לפי הפרסום, לשמש בסיס ליחסים אזרחיים בין בני הדתות האברהמיות.

״מילה משותפת״ במקום מלחמת אמונות

״אמור: אנשי הספר, בואו אל מילה משותפת בינינו וביניכם.״

(אל־עמראן 3:64)

״ואל תתווכחו עם אנשי הספר אלא בדרך הטובה ביותר.״

(אל־ענכבוט 29:46)

במסגרת זו יכול הדיאלוג האברהמי בן זמננו להיתפס כהמשך לרעיון של ״מילה משותפת״: בלי מחיקת האחר ובלי כפייה באמונה, אלא הסכמה על עקרונות משותפים המונעים מלחמה ומאפשרים שיתוף פעולה.

ברית וקדושת חיי האדם

גם המסורת הנבואית מציגה דוגמאות מעשיות. בסחיח אל־בוח׳ארי מסופר כי מסע הלוויה של יהודי עבר ליד הנביא מוחמד, עליו השלום, והוא קם. כשנאמר לו שמדובר ביהודי, השיב במשמעות: ״האם אין זו נפש?״

הפרסום קושר משמעות זו לערך הברית בקוראן וטוען ששלום אינו יכול להתקיים בלי כבוד לאדם ולהתחייבויות.

אנשי הספר בחיי היום־יום

הקוראן אינו מציג את היחסים עם אנשי הספר רק כיחסי עימות, אלא מכיר גם בצורות של אינטראקציה חברתית רגילה.

״היום הותרו לכם הטובות; מזונם של אלה שניתן להם הספר מותר לכם, ומזונכם מותר להם.״

(אל־מאאידה 5:5)

הפרסום רואה בפסוק זה פתיחת מרחב לחיים משותפים משום שהוא עוסק במזון וביחסים חברתיים ולא רק בדו־קיום תאורטי.

״ועשינו אתכם עמים ושבטים כדי שתכירו זה את זה.״

(אל־חוג׳וראת 49:13)

״ומן אותותיו בריאת השמים והארץ והשוני בלשונותיכם ובצבעיכם.״

(א־רום 30:22)

מנקודת מבט זו, מגוון דתי ותרבותי הוא מציאות אנושית שיש להסדיר בצדק ולא למחוק בכוח.

עיראק, ארצו של אברהם ומרכז של תקווה

עיראק מייצגת נקודת מפגש מרכזית בזיכרון הדתי ויכולה להציג את עצמה כארץ הנושאת זיכרון זה. עיראק אינה רק גאוגרפיה פוליטית מודרנית; היא ארץ הקשורה להיסטוריה של דתות וציוויליזציות, ובה חיו מוסלמים, נוצרים, יהודים, מנדעים, יזידים ואחרים.

לכן הפרסום קורא להשבת הנוכחות היהודית לזיכרון ההיסטורי העיראקי ולהכרה ביהודי עיראק כחלק מן ההיסטוריה המתמשכת של עיראק.

הוא מציע גם שהגנה על כנסיות ומנזרים, מסגדים ומקומות קדושים, אתרים יזידיים ומנדעיים ואתרים יהודיים שנותרו תהיה חלק מפרויקט לאומי אחד להגנת הזיכרון הדתי של עיראק.

מברית דתית לברית אנושית

כאן יכול ״מסע התקווה״ לקבל משמעות רחבה יותר. המטרה אינה ליצור דוקטרינה חדשה שלפיה יהודים, נוצרים ומוסלמים הם דת אחת. ההצעה היא לברית אנושית בין בני הדתות: ברית המגינה על החיים, מכבדת את חופש הפולחן, דוחה טרור והרג, מפלילה הסתה לשנאה, מכבדת התחייבויות ומעמידה אזרחות מעל השתייכות עדתית.

ברית כזו אינה מוחקת אמונה; היא מגינה על זכות האדם לאמונתו.

הבעיה בשימוש בדת לאלימות ולקיצוניות

הפרסום טוען שהמזרח התיכון לא יגיע לשלום באמצעות קריאה לדיאלוג בלבד כל עוד אידאולוגיות המצדיקות אלימות יכולות להשתמש בדת לגיוס אנשים, למימון קבוצות חמושות ולאיום על מדינות וחברות.

הוא מבקר את דוקטרינת ולאית־אל־פקיה כאשר היא הופכת, לפי טענתו, לפרויקט של השפעה אזורית חמושה ולמדיניות של ייצוא מהפכה. הוא מבקר גם את חזבאללה, חמאס והאחים המוסלמים במקרים שבהם, לפי אפיון הפרסום, נעשה שימוש בדת להצדקת אלימות או להחלשת המדינה, האזרחות והדו־קיום.

הפרסום אומר שהאזור שילם מחיר כבד על מלחמות בשם הדת, מימון טרור, התערבויות אזוריות ועימותים אידאולוגיים. כחלופה הוא מציע מדינות חזקות המגינות על אזרחיהן, חוק אחד לכולם, מונופול מדינתי על נשק, שיתוף פעולה ביטחוני אברהמי אזורי נגד טרור, קשר בין אנשי דת, פרויקטים משותפים לצעירים ותיירות דתית ותרבותית המחברת ערים אברהמיות.

לקראת מזרח תיכון חדש

בחזון זה ניתן לעבור מייצוא מהפכה קיצונית לייצוא שלום, ומבניית השפעה באמצעות נשק לבניית השפעה באמצעות מסחר, תרבות, חינוך, פיתוח ודו־קיום.

התנועה האברהמית: מרחב לדיאלוג, לא דת חלופית

בהקשר זה יכולה התנועה האברהמית להיות חלק מנתיב רחב יותר של דיאלוג בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. הצלחתה, לפי הפרסום, מחייבת בהירות בנקודה בסיסית: אברהמיות אינה צריכה להפוך לדת חדשה כדי לשמש אמצעי לשלום.

יהודי יכול להישאר יהודי, מוסלמי מוסלמי ונוצרי נוצרי, ושלושתם יכולים לשבת סביב שולחן אחד; לדבר על אברהם; לשתף פעולה למען השלום; לבקר בבתי תפילה; להגן על המורשת; לדחות טרור והסתה; ולשתף פעולה בכלכלה ובחינוך.

כך הופכת ״האברהמיות״ מסיסמה לפרקטיקה אזרחית ומוסרית.

מזרח תיכון המאחד את בני אברהם

המזרח התיכון החדש שמדמיין הפרסום אינו מזרח תיכון ללא דת, אלא מזרח תיכון שבו הדת אינה הופכת לכלי להריגת האחר: מקום שבו יהודי יכול לחיות בביטחון, נוצרי לשמור על נוכחותו, מוסלמי לקיים את דתו, יזידי להגן על זהותו, מנדעי לשמור על מורשתו, וכל הקהילות לחיות כאזרחים שווים.

שלום אמיתי אינו דורש מחיקת זהות; הוא דורש הגנה על זהויות בלי להפוך אותן לנשק.

עתיד האזור, מסכם הפרסום, אינו צריך להיות עימות בין בני אברהם, אלא מסע של תקווה בין ילדיו: מסע המתחיל בעיראק, ארצו של אברהם, מגיע לירושלים, נפגש במכה, והופך את השוני למקור להיכרות ולא לעילה להרס.

השלום האברהמי מאחד אותנו. שלום למזרח התיכון. שלום לאנושות.

התנועה האברהמית בעיראק — אבו מוסא אל־עיראקי