הטרור החות׳י מכה במכה ובמדינה

התנועה האברהמית בעיראק

דברי המלומד הסוני אבו מוסא אל־עיראקי, בהשתתפות המורה טום וגנר

מחקר שכותרתו: הטרור החות׳י מכה במכה ובמדינה

הגשמת יעדיה של ההבטחה האלוהית האמיתית מחייבת דבקות בעקרונות אברהם אבינו, נביא האל, ובפרויקט השלום, לצד התמודדות עם ניצול הדת לקיצוניות ולטרור שאיראן מזינה באמצעות שלוחותיה במזרח התיכון.

התקפות החות׳ים בטילים ובכלי טיס בלתי מאוישים אינן עוד רק פרק נוסף בעימות הצבאי באזור, לאחר שהסכנה התקרבה לאחד האזורים הקדושים ביותר למוסלמים: מכה ומדינה.

על רקע דיווחים על יירוט כטב״ם חות׳י מדרום למכה, עולה שאלה החורגת מגבולות העימות הצבאי: מה משמעות הפיכתו של המרחב הסמוך למקומות הקדושים למוסלמים לזירת סכסוך?

התשובה אינה צריכה להיות צבאית בלבד, אלא גם דתית, מוסרית ותרבותית.

הקוראן קושר את מכה לאברהם ולביטחון, וסיפור משה קשור לעימות עם פרעה, עריצות ודיכוי בני ישראל. מכאן אפשר לקרוא את האירועים הנוכחיים מזווית רחבה יותר: האם המזרח התיכון זקוק לעוד ניצול של הדת בסכסוך, או לחידוש הערכים האברהמיים שמעמידים ביטחון, שלום והגנה על האדם ביסוד היחסים בין העמים?

מכה: תפילתו של אברהם לביטחון

מכה אינה רק עיר בתודעה האסלאמית, אלא מקום הבית הקדוש הקשור לאברהם ולישמעאל.

הקוראן אומר:

״כאשר עשינו את הבית מקום שיבה לבני האדם ומקום ביטחון, וקחו ממקום עמידתו של אברהם מקום תפילה.״

(אל־בקרה 2:125)

וכן:

״ריבוני, עשה את זאת לעיר בטוחה ופרנס את אנשיה בפירות.״

(אל־בקרה 2:126)

המילה ״בטוחה״ אינה פרט שולי; היא חלק מתפילתו האברהמית של אברהם למכה. לכן כל מעשה המטיל אימה על תושבי מכה או מבקריה, או מסכן עולי רגל ומבצעי עומרה, עומד בניגוד למשמעות הקוראנית של הביטחון הקשורה לבית מאז תפילת אברהם.

וכן נאמר:

״ומי שנכנס אליו יהיה בטוח.״

(אל־עמראן 3:97)

כיצד יכול מקום שהקוראן קשר לביטחון להפוך לחלק ממעגל העימות המזוין?

גם מדינה היא מרחב מקודש ובטוח

קדושת המקומות אינה מסתיימת במכה. הנביא מוחמד אמר:

״אברהם קידש את מכה, ואני קידשתי את מדינה...״

כך מכה ומדינה הן בתודעה האסלאמית מרחבים הקשורים לקדושה, ביטחון ופולחן. האסלאם אינו נותן לקבוצות חמושות היתר להפוך מקומות קדושים לזירות מלחמה.

בניית בית אברהם פירושה בניית שלום

כאן מתחיל הקשר הישיר עם המיזם האברהמי. אברהם הוא דמות מרכזית בשלוש הדתות האברהמיות. אזכורו בדיאלוג בין מוסלמים, יהודים ונוצרים אינו מבטל את ההבדלים האמוניים, אלא מחפש ערכים משותפים שיכולים למנוע מהבדל להפוך לשנאה ולמלחמה.

על פי התפיסה הקוראנית, אברהם אינו סמל למלחמה בין מאמיני הדתות, אלא סמל לאמונה באל אחד, לעבודת האל, לבניית הבית ולתפילה לביטחון. לכן המורשת האברהמית יכולה להיות בסיס לדיאלוג ולא אמתלה לעימות.

משה ופרעה: לקח נוסף במאבק בעריצות

אם אברהם מייצג בהקשר זה את בניית הבית ואת התפילה לביטחון, משה מייצג את העמידה מול עריצות ודיכוי.

הקוראן אומר על פרעה:

״פרעה התנשא בארץ וחילק את אנשיה לקבוצות; הוא דיכא קבוצה מהם, שחט את בניהם והותיר את נשותיהם בחיים. אכן, הוא היה מן המשחיתים.״

(אל־קצץ 28:4)

ולאחר מכן נאמר על המדוכאים:

״ורצינו להיטיב עם אלה שנדכאו בארץ, לעשותם מנהיגים ולעשותם יורשים.״

(אל־קצץ 28:5)

סיפור משה מציג כלל מוסרי חשוב: עוול אינו הופך לצדק מפני שהעושק מניף סיסמה דתית או פוליטית.

מפרעה אל הקיצוניות והטרור בני זמננו

המזרח התיכון מתמודד עם בעיית הפיכת הדת לכלי פוליטי וצבאי. במקום שהדת תהיה מקור לרחמים ולמוסר, קבוצות מסוימות משתמשות בה כדי לחלק בני אדם למאמינים ולאויבים ולאחר מכן להצדיק אלימות נגד הצד האחר.

אולם הקוראן אומר:

״אל תחרגו מן הגבול; אלוהים אינו אוהב את החורגים מן הגבול.״

(אל־בקרה 2:190)

וכן:

״המאמינים, היכנסו כולכם אל השלום.״

(אל־בקרה 2:208)

וכן:

״עשינו אתכם לעמים ולשבטים כדי שתכירו זה את זה.״

(אל־חוג׳וראת 49:13)

כאן בולטת הסתירה: כיצד יכולה קבוצה לדבר בשם הדת ובו בזמן להפוך הפחדה, הרג ופגיעה באזרחים לחלק מכליה?

החות׳ים ואיראן: הממד האזורי

אי אפשר להפריד את ההסלמה החות׳ית מן ההקשר האזורי. דוחות בינלאומיים רבים תיעדו צורות של תמיכה איראנית בחות׳ים, לרבות נשק, טכנולוגיה והכשרה, שסייעו לפיתוח יכולות הטילים והכטב״מים של הקבוצה.

התנועה האברהמית: האם היא יכולה להיות גשר?

כאן מתבררת חשיבותה של התנועה האברהמית בת זמננו. הרעיון הבסיסי של דיאלוג אברהמי הוא שמוסלמים, יהודים ונוצרים, למרות הבדלי האמונה ביניהם, יכולים לבנות מרחב משותף של היכרות, דיאלוג, כיבוד המקומות הקדושים, הגנה על האדם, מאבק בקיצוניות ושיתוף פעולה למען שלום.

אין פירוש הדבר שהאסלאם, היהדות והנצרות הפכו לדת אחת, ואין בכך מחיקה של האמונות השונות. פירוש הדבר שהבדל דתי אינו צריך להפוך להצדקה למלחמה ולשנאה. אברהמיות דיאלוגית היא מושג רחב יותר של התקרבות בין מאמיני הדתות האברהמיות.

האתגר האמיתי של האזור הוא לעבור משלום שהממשלות חותמות עליו לשלום שמגיע אל החברות והעמים. אין די בהסכמים ממשלתיים אם האזרח הערבי והישראלי, המוסלמי והיהודי, נשאר שבוי בשיח של שנאה.

שלום בר־קיימא זקוק לחכמי דת, אינטלקטואלים, צעירים, אוניברסיטאות, אנשי עסקים, מוסדות חברה אזרחית, דיאלוג מוסלמי–יהודי–נוצרי והגנה על בתי תפילה ומקומות קדושים.

וכאן נכנסת עיראק

עיראק אינה רק מדינה נוספת בתוך הסכסוך האזורי; היא חלק מרכזי מן ההיסטוריה הדתית והתרבותית של האזור. הזיכרון הדתי קושר את אברהם לאדמת עיראק, ההיסטוריה היהודית־תרבותית קשורה עמוקות לבבל, וממנה יצאו תרבויות גדולות שהשפיעו על תולדות האנושות.

לכן עיראק יכולה להיות חלק מן הדיאלוג האברהמי מעמדה ייחודית: ארץ שבה ההיסטוריה הדתית והתרבותית נפגשת עם האתגרים הפוליטיים בני זמננו.

אם קיצוניות וטרור מבקשים לחלק את האזור לפי דת, עדה ולאום, הדיאלוג האברהמי יכול להציע מודל הפוך: הכרה בהבדל תוך סירוב להפוך אותו למלחמה.

המאבק האמיתי: הדת או ניצול הדת?

אולי זו הנקודה החשובה ביותר. הבעיה אינה הדת. עבור מיליוני בני אדם הדת היא מקור לאמונה, מוסר ורחמים. הבעיה מתחילה כאשר קבוצה, מדינה או ארגון משתמשים בדת כדי להעניק לגיטימציה לאלימות פוליטית, לקיצוניות ולטרור.

אז הטקסט הדתי הופך ממקור של הדרכה לכלי של גיוס, עימות והרג. המאבק בקיצוניות אינו מחייב מלחמה בדת, אלא שחרור הדת מניצולה למען טרור ושנאה. זהו חלק מתוכנית התנועה האברהמית: להסיר את הכיסוי הדתי השגוי מעל קנאות, אי־סובלנות וקיצוניות.

התקפות המאיימות על ביטחונן של מכה או מדינה מציבות את המזרח התיכון ברגע הראוי לעיון. מכה, שאברהם התפלל לביטחונה; מדינה, שהנביא קידש; וירושלים, הנושאת מורשת דתית עמוקה עבור בני הדתות האברהמיות — כולן צריכות להיות מקומות של פולחן ושלום, לא זירות לטילים ולכטב״מים.

סיפור משה מלמד אותנו שהמאבק בעוול אינו מצדיק עוול כלפי אחרים, ושזהות דתית אינה הופכת אדם למטרה לגיטימית לשנאה.

מכאן יכול המיזם האברהמי להיות חלק מן התשובה למשבר המזרח התיכון: לא כדת חדשה ולא כמחיקת אמונות, אלא כמרחב לדיאלוג ולדו־קיום בין מוסלמים, יהודים ונוצרים.

המאבק האמיתי אינו בין האסלאם, היהדות והנצרות, אלא בין תרבות של הפחדה ושנאה מצד אחד ובין תרבות של שלום, דיאלוג וכבוד לאדם ולמקומות הקדושים מצד אחר.

אולי הלקח החשוב ביותר מאברהם, משה ומוחמד הוא שמקומות קדושים אינם מוגנים באמצעות שנאה, ושדת אינה זקוקה לטרור כדי לנצח. אברהם התפלל לביטחון מכה, משה עמד מול פרעה, ומוחמד קבע את מכה ומדינה כמקומות קדושים ובטוחים. בין המסרים הללו יכול להתחיל שלום.

השלום האברהמי מאחד אותנו. שלום למזרח התיכון. שלום לאנושות כולה.

התנועה האברהמית בעיראק — אבו מוסא אל־עיראקי