תחת דגלו של אברהם: מתבוכ לישראל — קריאתו של יצחק לישמעאל

התנועה האברהמית בעיראק

דברים מאת אבו מוסא אל־עיראקי, בהשתתפות המורה טום וגנר

מחקר: תחת דגלו של אברהם: מתבוכ לישראל — קריאתו של יצחק לישמעאל, עליהם השלום

אירוע המטוס שהיה בדרכו למדינת ישראל הידידותית, והסתיים בנחיתה בתבוכ לאחר ניסיון השתלטות ומעשה טרור, מעלה שאלה רחבה יותר משאלת הביטחון: האם המזרח התיכון יישאר שבוי באלימות ובפחד, או שדרכיו וגבולותיו יהפכו לגשרים של היכרות ושלום? כאשר מטוס אזרחי הופך למטרה לטרור, חיי האדם והאנושות עצמה הם הנפגעים. הצלת הנוסעים ושיתוף הפעולה לשמירת ביטחונם מציגים תמונה אחרת: האדם תחילה, החיים לפני הסכסוך.

הכותרת ״תחת דגלו של אברהם: מתבוכ לישראל״ היא הזמנה לשוב אל השורש המשותף של בני אברהם, ישמעאל ויצחק, עליהם השלום, ולהפוך קרבה דתית זו מזיכרון היסטורי ליסוד של דו־קיום בהווה.

הקוראן אומר: ״אמור: ריבוני הנחני אל דרך ישרה, דת נכונה, דתו של אברהם הישר״ (6:161); ״ומי ימאס בדת אברהם זולת מי שהטעה את עצמו?״ (2:130).

הקוראן מתאר את אברהם כאומה בפני עצמה, נאמן לאלוהים וישר, שלא היה מן המשתפים (16:120). ממנו נמשכת שרשרת ישמעאל, יצחק, יעקב, יוסף, משה ושאר הנביאים. אברהם וישמעאל אינם סמלים לפילוג: יחד הם מקימים את יסודות הבית ומבקשים מאלוהים לקבל את מעשיהם (2:127). אברהם גם מתפלל לעיר בטוחה ולפרנסה לתושביה (2:126). כך האמונה והביטחון נשזרים זה בזה.

בני ישראל בתולדות ההתגלות הקוראנית

הקוראן מעניק לבני ישראל מקום מוכר ומכובד בהיסטוריה של ההתגלות: ״בני ישראל, זכרו את חסדי אשר גמלתי עמכם וכי העדפתי אתכם על העולמות״ (2:47); וכן ״נתנו לבני ישראל את הספר, את המשפט ואת הנבואה״ (45:16). משה קיבל את הספר כהדרכה לבני ישראל (17:2), והקוראן מתאר אותו כמקור תובנה, הדרכה ורחמים לבני האדם (28:43).

משה מזכיר לעמו שאלוהים העמיד בקרבם נביאים, העניק להם שלטון והרעיף עליהם חסדים (5:20). הקוראן מספר על הצלתם מפרעה, בקיעת הים, המן והשליו. נוכחותם אינה שולית אלא חלק מהיסטוריה ארוכה של נבואה, ניסיון, ברכה ואחריות.

הקוראן מכיר גם במאמינים צדיקים מקרב אנשי הספר: ״הם מאמינים באלוהים וביום האחרון, מצווים על הטוב, מזהירים מפני הרע וממהרים לעשות מעשים טובים״ (3:114). הוא מדבר גם על קהילה ישרה מאנשי הספר הקוראת את אותות האל בלילה (3:113). פסוקים אלה מאפשרים דיאלוג שאינו מבטל את ההבדלים הדתיים.

האמונה האסלאמית כוללת אמונה במשה, יצחק, יעקב, דוד, שלמה, יוסף ונביאים אחרים הקשורים לבני ישראל. ״איננו מבדילים בין אחד משליחיו״, אומר הקוראן (2:285). היהדות אפוא אינה זרה לזיכרון הדתי של האסלאם; ההיסטוריה המשותפת של ההתגלות יכולה לשמש יסוד להיכרות בלי למחוק אמונות נבדלות.

מילה משותפת וקריאתו של יצחק לישמעאל

הקוראן מדגיש שמסרי ההתגלות, אף שחוקיהם שונים, נובעים משורש מונותאיסטי משותף, מורשת אברהם. הוא מזכיר את מה שהופקד בידי נח, אברהם, משה וישוע וקורא לדבוק בדת ללא פילוג (42:13). הוא גם מזמין את אנשי הספר אל ״מילה משותפת בינינו וביניכם״ — עבודת האל האחד (3:64). המכנה המשותף אינו ביטול ההבדלים אלא בסיס לכבוד ולשיתוף פעולה.

״קריאתו של יצחק לישמעאל״ היא דימוי לדו־קיום בין בני אברהם. הבדלים אינם צריכים להפוך לשנאה או לטרור. הקוראן אומר: ״בני האדם, בראנו אתכם מזכר ומנקבה ועשינו אתכם עמים ושבטים כדי שתכירו זה את זה״ (49:13). כבוד האדם אינו נמדד במוצא, בייחוס או בכוח, אלא ביראת שמיים ובמעשים טובים.

הקוראן מזהיר גם: ״אל תחרגו מן המותר; אלוהים אינו אוהב את התוקפנים״ (2:190). שלום אינו חולשה. ריסון הכעס והימנעות מפגיעה באחרים פותחים דרך להפוך עוינות להיכרות וליחסים אנושיים מאוזנים יותר.

ישראל, עיראק והאפשרות למזרח תיכון חדש

לפי תפיסה זו, מדינת ישראל הידידותית היא חלק מרכזי מן המציאות הגאוגרפית, המדינית והדתית העתיקה של המזרח התיכון. יש לכבד את הזהות הדתית וההיסטורית של היהודים; שיח של שלום חייב להתרחק מאנטישמיות. המזרח התיכון החדש אינו יכול להסתכם בהסדרים מדיניים וכלכליים: עליו לחולל שינוי ביחסי העמים, מפחד לאמון, מטרור לביטחון, מניתוק לקשר ומשימוש בדת למלחמה אל שימוש בערכיה לשמירת החיים.

״המאמינים, היכנסו כולכם לשלום״ (2:208). הסכמי אברהם והדיאלוג הבין־דתי הם חלק מאפשרויות השינוי הזה; הרעיון האברהמי מעניק לו ממד תרבותי ודתי שמעבר להסכמים רשמיים.

לעיראק מקום מיוחד בחזון זה. מסופוטמיה קשורה בעומק הזיכרון האברהמי, ועיראק יכולה להפוך מזירת עימותים אזוריים לגשר בין בני אברהם. משום כך ראויה התנועה האברהמית בעיראק לעיון, כאשר היא מציעה לגלות מחדש את המשותף לאסלאם, ליהדות ולנצרות ולקשור אותו למורשת אברהם, משה, יצחק וישמעאל. הקוראן מצטט את אברהם: ״אני הולך אל ריבוני והוא ינחני״ (37:99), ומזכיר את הצלתו עם לוט אל הארץ המבורכת (21:71). עיראק יכולה לשאת זיכרון ולא להזין מלחמה.

הגנה על בני אדם ועל חופש הפולחן

הצלחת הדרך הזאת תלויה בעקרונות ברורים: דחיית טרור נגד אזרחים; דחיית שנאה דתית; כיבוד יהודים, מוסלמים ונוצרים; הגנה על חופש הפולחן; ועידוד דיאלוג ושיתוף פעולה.

״ההורג נפש אחת שלא כדין כאילו הרג את כל בני האדם, והמציל אותה כאילו הציל את האנושות כולה״ (5:32). ״אין כפייה בדת״ (2:256).

הקוראן מזכיר גם את ההגנה על מנזרים, כנסיות, בתי תפילה ומסגדים שבהם נזכר שם האל (22:40). שלום אברהמי אינו דורש ממוסלמי לוותר על האסלאם או מיהודי לוותר על היהדות, אלא להכיר בזכות הזולת לחיים, לכבוד ולפולחן.

מתבוכ לירושלים: דרכי חיים במקום אלימות

כך יכול אירוע המטוס להפוך מתמונת סכנה לשיעור עבור האזור כולו. הטיסה לישראל כמעט הסתיימה באסון, אך הסתיימה בהצלה בתבוכ. בין תבוכ לישראל יכולה להיפתח דרך אחרת: דרך שאינה נושאת טרור, אלא מסר שלפיו נסיעות, גבולות וקשרים יכולים לחבר בין בני אדם במקום להביא למותם.

״שתפו פעולה בחסד וביראת אלוהים, ואל תשתפו פעולה בחטא ובתוקפנות״ (5:2).

עיקרון זה יכול לשמש יסוד לשיתוף פעולה אנושי בין מדינות ועמים אף כשהדתות והאינטרסים שונים. אברהם מאחד את הזיכרון; ישמעאל ויצחק מגלמים קרבת משפחה; משה פותח את שער המשותף לאסלאם וליהדות; עיראק נושאת את מורשת מסופוטמיה; וישראל היא חלק מרכזי מההווה ומהעתיד של האזור. אם בני ישמעאל ובני יצחק יהפכו זיכרון משותף להיכרות ולעבודה משותפת, המזרח התיכון החדש יוכל להיות פרויקט שלום אמיתי ולא סיסמה פוליטית.

״החזיקו כולכם בחבל אלוהים ואל תתפלגו ... הייתם אויבים והוא קירב את לבבותיכם והפכתם בחסדו לאחים״ (3:103).

בסופו של דבר, ״קריאתו של יצחק לישמעאל״ היא קריאה להתעלות מעל ההיגיון של עוינות: לכבד אמונות, ליישב מחלוקות בדיאלוג, לדחות טרור ולראות ביהודים ובמוסלמים שותפים אפשריים לעשיית שלום, ולא אויבים נצחיים. תחת דגלו של אברהם תוכל הדרך להימתח מעיראק לישראל, מתבוכ לירושלים ומזיכרון הסכסוך אל עתיד של חיים, היכרות ודו־קיום.

השלום האברהמי מאחד אותנו. שלום למזרח התיכון. שלום לאנושות כולה.

התנועה האברהמית בעיראק — אבו מוסא אל־עיראקי