פרסום אחרון של Faith & Freedom News הפנה תשומת לב אל התנועה האברהמית בעיראק, יוזמה עיראקית בין-דתית המקדמת דיאלוג בין מוסלמים, יהודים ונוצרים באמצעות זיקתם המשותפת לאברהם ולמסורות הנבואיות המחברות בין שלוש הדתות.
מנקודת מבטה של השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל, התפתחויות כאלה ראויות לתשומת לב.
עיראק מוצגת לעיתים קרובות מדי כחברה שבה דיאלוג עם יהודים, ישראלים או תומכי פיוס אזורי אינו אפשרי. אולם החברה האזרחית בעיראק מגוונת יותר מן התמונה הזאת.
יש עיראקים הסבורים שהדת צריכה לשמש גשר ולא מחסום. יש עיראקים המבקשים לחדש את הקשר עם ההיסטוריה היהודית של ארצם. יש עיראקים הדוחים עדתיות ושנאה דתית. ויש עיראקים המאמינים שמוסלמים, יהודים ונוצרים יכולים למצוא מכנה משותף מבלי לוותר על זהותם או אמונותיהם.
להופעתם של קולות כאלה יש חשיבות.
טיעון דתי עיראקי בעד דיאלוג
המאמר ב-Faith & Freedom News מציג הרהורים המיוחסים לחכם הסוני אבו מוסא אל-עיראקי, בהשתתפות פרופ׳ טום וגנר, הבוחנים את הקשר בין האסלאם לבין משה.
הדיון נעזר בסיפור האסלאמי על אל-אסראא ואל-מעראג׳ כדי להדגיש את תפקידו של משה בייעוץ לנביא מוחמד בעניין מספר התפילות היומיות שנקבעו לקהילה המוסלמית.
במקום לראות בפרק הזה רק היסטוריה דתית, המחברים מפיקים ממנו מסר רחב יותר: במסורת האסלאמית משה מתואר כמי שמגלה דאגה לקהילה שאינה קהילתו שלו.
מנקודת מבט זו, הסיפור הופך לטיעון בזכות חמלה מעבר לגבולות דתיים.
התנועה האברהמית מציגה את אברהם, משה, ישוע ומוחמד כחלק מהיסטוריה מקושרת של אמונה מונותאיסטית, וטוענת שאין לאפשר לקיצונים ולתנועות עדתיות להפוך הבדלים דתיים לעוינות קבועה.
זהו מסר חשוב לעיראק.
לעיראק יש היסטוריה אברהמית משלה
אין להציג פיוס בין-דתי בפני עיראקים כדבר שיובא מבחוץ.
הוא שייך להיסטוריה של עיראק עצמה.
במשך כ-2,500 שנה היו קהילות יהודיות חלק מן הציוויליזציה המסופוטמית והעיראקית. בגדאד, בצרה, מוסול וערים נוספות היו בעבר בית לקהילות יהודיות משמעותיות, שחבריהן תרמו למסחר, למוזיקה, לרפואה, לספרות, לחינוך, לממשל ולחיי התרבות בעיראק.
גם הקהילות הנוצריות הן חלק עתיק ובלתי נפרד מן ההיסטוריה של מסופוטמיה.
לכן האסלאם, הנצרות והיהדות אינם נפגשים בעיראק רק כדתות זרות שנתקלו זו בזו.
השבת ההבנה הזאת לתודעה יכולה לתרום לפיוס.
מדיאלוג בין-דתי לשלום אזורי
השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל סבורה שלא ניתן ליצור שלום בר-קיימא אך ורק באמצעות הסכמים בין ממשלות.
להסכמים מדיניים יש חשיבות עצומה.
אבל אמנות מתחזקות כאשר חברות מוכנות לראות זו בזו בני אדם ולא אויבים נצחיים.
דיאלוג דתי יכול למלא תפקיד חשוב בתהליך השינוי הזה.
הוא יכול לערער על הרעיון שעוינות בין מוסלמים ליהודים היא בלתי נמנעת.
הוא יכול להזכיר לעיראקים שלציוויליזציה היהודית שורשים עמוקים בארצם.
הוא יכול לפתוח מרחב לדיון על פיוס עיראקי–יהודי.
והוא יכול לסייע להפריד בין מחלוקות פוליטיות עכשוויות לבין שנאה דתית.
תמיכה בדיאלוג אינה מחייבת מוסלמים, יהודים או נוצרים למחוק את ההבדלים התאולוגיים ביניהם.
גם פיוס עיראקי–ישראלי אינו מחייב עיראקים וישראלים להסכים בכל סוגיה פוליטית.
שלום פירושו לפתח דרכים לחיות עם מחלוקת בלי לאפשר לה להפוך לשלילת אנושיותו של האחר לאורך זמן.
עיראק זקוקה ליותר מרחב לקולות האלה
הסביבה הפוליטית והמשפטית בעיראק כיום הופכת דיון פומבי ביחסים עם ישראל לקשה ביותר.
השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל טענה שוב ושוב שאין להתייחס לדיאלוג בדרכי שלום כאל פשע, ושעל עיראקים להיות חופשיים לדון ביחסים העתידיים של ארצם.
מי שמתנגדים לנורמליזציה צריכים להיות חופשיים להביע את עמדתם.
מי שתומכים בדיאלוג ובשלום עתידי צריכים ליהנות מאותה חירות.
יוזמות בין-דתיות חשובות במיוחד משום שהן מראות שפיוס יכול לצמוח מתוך המחשבה העיראקית והאסלאמית עצמה.
חכם עיראקי המשתמש במסורת האסלאמית כדי לקרוא לכבוד כלפי יהודים ונוצרים מערער על הטענה שדו-קיום בשלום אינו מתיישב כביכול עם זהות עיראקית, ערבית או מוסלמית.
הוא בהחלט מתיישב איתה.
עמדתנו
השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל מברכת על יוזמות שלום של החברה האזרחית בעיראק המעודדות:
- דיאלוג מוסלמי–יהודי–נוצרי;
- דחיית שנאה דתית ועדתיות;
- פיוס עיראקי–יהודי;
- כבוד למגוון הדתי של עיראק;
- שימור המורשת היהודית והנוצרית;
- תקשורת בדרכי שלום מעבר לגבולות פוליטיים;
- ועתיד למזרח התיכון המבוסס על שיתוף פעולה במקום על עוינות שעוברת בירושה.
ראוי שישמעו אותם.
יש לאפשר להם להשתתף בדיונים על עתידה של עיראק.
ואין לדחות אותם רק משום שהחזון שלהם מערער על עשרות שנים של עוינות פוליטית.
הדרך לפיוס בין עיראקים לישראלים תדרוש אומץ פוליטי, יושר היסטורי, הבנה דתית ומעורבות מתמשכת של החברה האזרחית.
כל קול עיראקי שבוחר בדיאלוג במקום בשנאה הופך את הדרך הזאת למעט פחות בלתי אפשרית.
שלום אינו מחייב אותנו להיות זהים. הוא מחייב אותנו להכיר זה באנושיותו של זה.