7 באוקטובר והמזרח התיכון שעוד עלינו לבנות

השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל והתנועה האברהמית

7 באוקטובר, זיכרון והאחריות לבנות

אירועי 7 באוקטובר 2023 נותרו טראומה עמוקה בתולדות ישראל והמזרח התיכון. הרג אזרחים, תקיפת קהילות ולקיחת בני ערובה הותירו משפחות וחברות המתמודדות עם אבל כבד. שלוש שנים לאחר מכן, יום השנה מעורר שאלות לא רק על זיכרון, אחריות וביטחון, אלא גם על העתיד האזורי שעשוי לצמוח מתוך עימות ממושך.

השאלה המרכזית היא אם חברות המזרח התיכון מסוגלות ליצור קשרים שיעמדו בפני אלימות פוליטית בלי לוותר על זהויותיהן, עברן ושאיפותיהן הלאומיות הלגיטימיות. השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל והתנועה האברהמית מציעות שתי גישות משלימות: דיפלומטיה אזרחית עצמאית ודיאלוג בין־דתי.

במאמר משותף שפורסם ב־Israel Today הציגו השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל והתנועה האברהמית את מאמציהן המשותפים לבניית אמון, לעידוד דיאלוג בין עיראקים לישראלים ולהכנת תשתית אזרחית לשיתוף פעולה אזורי בעתיד.

השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל: דיפלומטיה אזרחית לפני יחסים רשמיים

השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל היא יוזמה אזרחית עצמאית, ולא נציגות דיפלומטית רשמית. מטרתה לעודד שיח, דיון בסוגיות מדיניות וקשרים בין עיראקים לישראלים.

לעיראק ולישראל אין יחסים דיפלומטיים רשמיים, ועדיין קיימים ביניהן חילוקי דעות פוליטיים ומכשולים משפטיים משמעותיים. עם זאת, היעדר קשר ממשלתי אינו שולל חילופי ידע, תרבות, היסטוריה או קשרים אנושיים בין יחידים.

דיפלומטיה אזרחית מבחינה בין הכרה רשמית לבין מפגש אנושי. החלטות דיפלומטיות נתונות למדינות ריבוניות, ואילו יוזמות אזרחיות יכולות לעודד דיון ציבורי, קשרים אקדמיים ומקצועיים ומפגשי תרבות. אין בכך הנחה שנורמליזציה היא בלתי נמנעת או קרובה; כל הסדר עתידי יחייב הליכים פוליטיים לגיטימיים והתחשבות בריבונות עיראק ובאינטרס הציבורי.

התנועה האברהמית: מורשת דתית משותפת כבסיס לדיאלוג

התנועה האברהמית בוחנת פיוס אזורי באמצעות דת, היסטוריה וזיכרון תרבותי משותף. היהדות, הנצרות והאסלאם רואות באברהם דמות מכוננת, אף שכל מסורת מפרשת את מורשתו בדרכה.

מורשת משותפת אינה מבטלת הבדלים תיאולוגיים, אך היא עשויה לפתוח מרחב לשיחה. למסופוטמיה מקום מרכזי במסורות על אברהם, וההיסטוריה של יהודי עיראק מספקת קשר נוסף בין עיראקים לישראלים.

במשך מאות שנים תרמו קהילות יהודיות לחיי הרוח, המסחר, הדת, המוזיקה והתרבות בעיראק. משפחות רבות בישראל משמרות זיכרונות ומנהגים שמקורם בעיראק. הפרדה פוליטית אינה מוחקת היסטוריה תרבותית, ודיאלוג אינו מחייב ויתור על זהות.

המפגש בין דיפלומטיה אזרחית למורשת אברהמית

השגרירות הווירטואלית מדגישה קשרים אזרחיים, שיח מדיני ואינטרסים מעשיים משותפים. התנועה האברהמית מדגישה אמונה, הבנה בין־דתית ומורשת תרבותית. יחד הן מאפשרות לבחון את היסודות החברתיים והרעיוניים של קשר עיראקי–ישראלי אפשרי בעתיד.

מחסור במים, לחצים סביבתיים, ביטחון תזונתי, רפואה, חקלאות, אנרגיה וטכנולוגיה הם אתגרים החוצים גבולות. ניתן לדון בחילופי ידע גם כאשר מחלוקות פוליטיות נותרות בעינן. שיתוף פעולה מדעי אינו דורש אינטרסים לאומיים זהים, ושיח תרבותי אינו מחייב הסכמה דתית.

זיכרון ואחריותיות

הנצחת 7 באוקטובר כרוכה בחובה להגן על חיים, לחקור פשעים, למצות אחריות ולהכיר בסבלם של הקורבנות. ביטחון חשוב, אך יש לשאול גם אילו תנאים עשויים למנוע מדורות חדשים לרשת פחד ועוינות.

הכרה בקשרים היסטוריים אינה פותרת את הסכסוך הישראלי–פלסטיני ואינה מפחיתה מסבלם ומשאיפותיהם המדיניות של פלסטינים או מדאגות הביטחון של ישראלים. אפשר לזכור את העבר ובו בזמן לבחון דרכי שיתוף פעולה תוך שמירה על זכויותיהם של כל האזרחים.

לקראת תשתית של אמון

קשרים מתמשכים בין אוניברסיטאות, חוקרים, אנשי מקצוע, מוסדות תרבות, עיתונאים וקהילות דתיות עשויים ליצור ערוצי תקשורת יציבים. ערכם אינו טמון במחוות סמליות בלבד, אלא באפשרות לנהל מחלוקות בלי לראות בכל מחלוקת עוינות נצחית.

אמון דורש הדדיות, אחריותיות, כיבוד זכויות ומחויבות מעשית. היסטוריה משותפת יכולה לספק סיבה להתחיל בשיחה, אך שיתוף פעולה ממשי תלוי באינטרסים מעשיים, בלגיטימיות ציבורית ובכבוד לריבונות הלאומית.

המזרח התיכון שעוד עלינו לבנות

עתיד אזורי של שלום אינו מחייב יהודים, מוסלמים, נוצרים, ערבים, ישראלים, עיראקים, פלסטינים ואחרים לוותר על זהותם או על זיכרונם. הוא מחייב מסגרות ויחסים המאפשרים להתמודד עם מחלוקות בדרכי שלום.

השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל והתנועה האברהמית מדגימות כיצד שיח אזרחי וזיכרון דתי משותף יכולים לספק מסגרת לדיון, מבלי לטעון שהם פותרים את הסכסוכים המדיניים.

זיכרון 7 באוקטובר נותר חשוב, וכמוהו החובה להגן על אזרחים ולהכיר בזכויותיהם ובשאיפותיהם של עמים שונים. השאלה המרכזית אינה אם לעמי האזור יש אותו עבר או אותו חזון, אלא אם יוכלו ליצור די הבנה הדדית כדי שאלימות לא תעצב את גורלו של כל דור נוסף.