קרבה אברהמית בתוך הכתובים
ההצהרה נפתחת בטענה תאולוגית ברורה: אין ללמד מוסלמים ויהודים לראות זה בזה אויבים דתיים נצחיים. היא קוראת את השפה הקוראנית על אברהם, משה, בני ישראל והספרים שניתנו לפני האסלאם כעדות להיסטוריה נבואית מחוברת. לפי הקריאה הזאת, האמונה בנביאים ובכתבים שקדמו לאסלאם איננה מחווה אופציונלית של סובלנות אלא חלק מן המורשת הדתית המוסלמית עצמה.
מכאן ההצהרה מתנגדת לפרשנויות ההופכות סכסוך פוליטי לעוינות דתית קבועה. הזהות האברהמית מוצגת כשפה שמאפשרת להכיר בקרבה מוסלמית–יהודית בלי למחוק את הייחוד של כל אמונה. המטרה איננה למזג דתות, אלא לשחזר מוצא מוסרי משותף שיכול לתמוך בכבוד, בדיאלוג ובדו־קיום.
נגד שליטה עדתית
לאחר מכן עוברת ההצהרה מן התאולוגיה לפוליטיקה האזורית. היא מבקרת בחריפות את המשטר האיראני ואת רשתות השליחים החמושים והתנועות העדתיות שלטענתה החלישו את ריבונות עיראק והאריכו סכסוכים במזרח התיכון. התפשטות אזורית, אלימות באמצעות שליחים וגיוס אידאולוגי מוצגים כניגוד לכבודם, לחירותם ולביטחונם של עמי האזור.
הביקורת מוצגת כטיעון מוסלמי פנימי ולא כדחייה של האסלאם. לשיטת ההצהרה, שפה דתית צריכה להגן על החיים ועל האחריות המוסרית ולא להעניק לגיטימציה לכפייה, לשנאה או לשליטה. היא קוראת לעיראקים ולעמי האזור להבחין בין אמונה לבין פרויקטים פוליטיים המשתמשים בזהות דתית כדי להנציח אלימות.
בחירה במזרח תיכון אחר
הסיום מציג שלום אברהמי כחלופה אסטרטגית וציוויליזציונית: חברות ריבוניות, דיאלוג ישיר, חופש דת, הכרה הדדית ושיתוף פעולה במקום עוינות שעוברת בירושה. הביטוי ״מהפכה אברהמית״ מתאר שינוי בדמיון הפוליטי—מעבר מתרבות המאורגנת סביב אויבים לתרבות המבוססת על אינטרסים משותפים וכבוד האדם.
השלום האברהמי מחבר בינינו. שלום לאנושות. שלום למזרח התיכון.
התנועה האברהמית – עיראק